תמיד היית כזאת

"אבל אסתי, איך את לא רואה את מה שיש בינינו? איך את לא מבינה שאהבה זה ככה, לפעמים מרגישים יותר ולפעמים פחות. זה לא שחור או לבן, פעמונים ופרפרים או כלום וריק ואין ונגמר, ככה זה אצל כולם. אבל גם כשמרגישים פחות, גם כשכועסים, גם כשרוצים אוויר, כל הזמן יודעים, יודעים שזה הבן אדם, בדיוק כמו שאני יודע, בדיוק כמו שחשבתי שאת יודעת, שאנחנו שייכים אחד לשנייה, שמה שיש לנו הוא לכל החיים," עכשיו כבר בכה ממש, הגבר המגודל שהיה, רחב כתפיים, גבה קומה, שחור שיער. כך עמד מולה ובכה, בפתח חדרה, בבית הוריה, ברחוב המרוחק, עומד ובוכה, יפה וגבוה ושלה, כל כך שלה. אבל היא לא רצתה בו עוד. היא החליטה שלא, החליטה שהלבן נהיה שחור, שאין לו מקום בחייה. אסתי שלו תמיד ידעה שהיא כזאת, שהחיים עוברים דרכה בכל עוצמתם. ידעה ויכלה להם, בכל זאת, עד למשבר הנוכחי, זה שבו מצאה את עצמה יום אחד בגיל ארבעים וחמש עייפה ובלי כוחות, נכנעת לרגישות ולחרדה. טלפון אחד, משני חברים טובים שעוזרים לה להתחיל לצעוד את הדרך חזרה למעלה, וההחלטה לא להיכנע לשיתוק ולפחד הבלתי ניתן להכלה, גורמים לה לשנות כיוון, לחזור ולהתמודד ולקחת את אחריות מחודשת על החיים, גם אם הם לעיתים מפחידים, אפילו מפחידים מאד. רותי לקס היא בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני בייעוץ חינוכי. היא עוסקת בעריכה, בכתיבה יוצרת ובהנגשת המידע הממשלתי לציבור הרחב. "תמיד היית כזאת" הוא ספרה השלישי. שני ספריה הקודמים הם "אנשים שצריך לשכוח" (2014). ו "עד שתגיעי למקומה" (2013),. בשלושת ספריה נוגעת המחברת בעולמן של נשים בפרט ואנשים בכלל, בחתירה לחיים של סיפוק ומימוש עצמי, לצד עיסוק בתפישות טיפוליות ובכוחות הנפש שניתן לשאוב מהן.